פסק-דין בתיק ת"א 23123-03-11

2.      רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים:

בבסיס כתב התביעה ניצב מכתב (להלן: "המכתב", אשר צורף כנספח 1 לכתב התביעה), אשר לטענת התובע, נשלח ע"י הנתבעת, משטרת ישראל (להלן: "המשטרה", "משטרת ישראל" או "הנתבעת") ביום 16/05/2006 למשטרת פרגוואי בעניינו של העבריין הנמלט הידוע בשמו כגרגורי לרנר (להלן: "לרנר"). במכתב צוין בין היתר, כי התקבל מידע מודיעיני לפיו התובע, אשר שימש באותה תקופה כעורך דינו של לרנר, מתכוון להגיע בתוך מספר ימים לפרגוואי ולדרוש את הכספים הלא חוקיים שנתפסו והוחרמו מלרנר. ע"מ לסכל את ביצוע העבירה, התבקש סגן ראש המחלקה של פרגוואי, המייצג את משטרת פרגוואי, לשתף פעולה עם משטרת ישראל.

3.      בכתב התביעה טוען התובע, כי תוכן המכתב הינו שקרי וכי האמור במכתב נשוא התביעה מקים עילת תביעה כנגד המשטרה בעוולה של פרסום לשון הרע וכן בעוולת הנגישה והרשלנות. התובע מבקש מבית המשפט לחייב את המשטרה בפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם בסע' 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע וכן להורות למשטרה, בהתאם לסע' 9(2) לחוק איסור לשון הרע, להתנצל בפני התובע במכתב רשמי ולמען את מכתב ההתנצלות אף לנמענים שקיבלו את המכתב.

4.      ביום 25/05/11 הגישה המשטרה בקשה לסילוק התביעה על הסף. בבקשה זו הכחישה המשטרה את עצם קיומו או מקוריותו של המכתב נשוא התביעה ואת הדברים האמורים בו. יחד עם זאת, טענה המשטרה כי גם בהנחה שמכתב זה נשלח ע"י משטרת ישראל למשטרת פרגוואי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היות הדברים האמורים במכתב בגדר פרסום מותר כהגדרתו בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ומחמת היות התביעה נעדרת עילה.

דיון והכרעה:

5.         חוק איסור לשון הרע

ההלכה הפסוקה עמדה פעמים רבות על האיזון הראוי בין שתי זכויות היסוד: מחד- הזכות לשם טוב, ומאידך- הזכות לחופש הביטוי במובנו הרחב. לעניין זה יפים הדברים הבאים מפי כב' השופט ריבלין שנאמרו ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, (ניתן ביום 12/11/2006):

"בית משפט זה עמד פעמים רבות על כך שחוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב, מזה, לבין זכות היסוד לחופש ביטוי, מזה (ראו ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558; רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840). "שתי זכויות יסוד אלה" - כך נפסק מפי הנשיא א' ברק - "נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם" (בפרשת הרציקוביץ' הנ"ל, בעמ' 565). ואכן, "שתי זכויות היסוד האלה - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שתיהן ענפים בעץ אחד - כבוד האדם. רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם, פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של ההגשמה העצמית. מכאן הקביעה, כי 'השם הטוב וחופש הביטוי נגזרים מאותה זכות 'אם' עצמה - מכבוד האדם'... החרות היא סוד אושרו של האדם (דברי השופט ברנדייס על חרות הביטוי ב- Whitney v. California, 274 U.S. 357), והשם הטוב" - כך הוספנו - "הוא חלק מעושרו - נכס מקניינו" (ע"א 6871/99 משה רינת נ' משה רום, פ"ד נו(4) 72, 91-90)".

6.   סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי משמעות המונח לשון הרע כדלהלן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו.

בסעיף זה -

"אדם" - יחיד או תאגיד.

"מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".